קעאת’יס #

חבל ארץ זה נמתח לאורך לב היבשת ומתאפיין ביערות עד הרריים, חורבות עתיקות יומין ומלחמת אזרחים שמשסעת אותו כבר שנים. הדם הישן שזורם באנשיו מרווה את עצי הענק של קעאת’יס מזה זמן רב. עיר המדינה היא מקור האנרגיה של היבשת, יערותיה מספקים את חומרי הבעירה שמתניעים את הצמיחה הכלכלית. גילה מתחרה בזה של ביילור, מבניה הם שרידים של ציוויליזציה קדומה, ובמעמקי הארץ שוכנים חיים עתיקים אף יותר, רק מחכים להתגלות. לא בכדי היא מוקד עניין עבור מלומדים ובני הסאייט. אך מאז שהתגלתה ונכבשה על ידי המסדר, רוב הונה של קעאת’יס הגיע מסחר העבדים השופע שלה. סחר שמתקשה להמשיך במצב הנוכחי.

מקורם של האנשים החיוורים והכפופים, פועלים ומשרתים שתראו בעיקר בביילור ובחלק ממושבות הדרום, הוא ביערות האדירים של קעאת’יס. היכן שצמרות העצים גבוהות מספיק כדי לחסום לחלוטין את אור השמש חיו עמים ותרבויות נשכחות. עכשיו, כמובן, המצב נראה אחרת. אם נותרו קהילות של ילידי הארץ, הן חבויות במקומות נידחים כל כך שאפילו המסדר לא טרח לטהר. העם המשועבד הוא צל של אבותיו, עם שמתאמץ לזכור את עברו ואת אליו העתיקים. תרבותם נמחקה, רק רסיסי מיתוסים ושאריות עלובות של שפה מוכיחים את עברם הקדום של הילידים. ניצוץ החיים שזרם בעורקיהם דעך זה מכבר על ידי מאות שנים של דיכוי. ייאוש וכניעה החליפו אותו, יוצרים את העבד האידיאלי. אך בעוד אותו ניצוץ הפסיק לפעום בליבם, הדם שהוא מניע נותר זהה.

ילידי הארץ הם זן שונה, הרבה מעבר לצבע החיוור של עורם. תרבות של העברת סיפורים מפה לאוזן השחיזה את זיכרונם. ביתם האפלולי סיגל את עיניהם לחשכה. היסטוריה של עבודות פרך ותנאי מחיה איומים הותירה רק את החזקים ביותר, דור אחר דור. הם זקוקים למעט שינה ומזון, ואינם מתעייפים בקלות. אך יותר מכל, לעם העתיק יש נטייה יוצאת דופן למוטציות. לעיתים רחוקות נולדים תינוקות בעלי קשקשים, עיני עיט או אפילו זנב. פעמים אחרות, המוטציה מתבטאת באופן פחות מובחן כמו שמיעה חדה או גמישות מפתיעה. בימי קדם הילידים ראו תכונות אלו כברכה מהאלים, אך היום, הן לא פחות מקללה. כבר בגיל צעיר, עבדים שלא הסתירו היטב את יכולותיהם נמכרים לביולוגים, אשר סקרנותם דוחפת הצידה כל מגבלה מוסרית לטובת המדע.

קעאת’יס שוכנת בעמק רחב, הפוגה של ציוויליזציה בלב היערות חסרי הסוף. הבניינים והרחובות, מהודרים ככל שיהיו, הם רק מעטה דק ועלוב ביחס לפאר העתיק של העיר. מקדשים חרבים ופסלים חסרי פנים, אתרי קבורה ללא שמות, חומות אבן שנותרו עומדות, מתריסות אל מול העידנים. למרות שחיקת הזמן והמאמץ למחוק את עברה, העיר חושפת את פניה האמיתיות. הפירמידות האדירות שבמרכזה הן סמל מוכר של העיר, מקרינות הוד ועוצמה מעידני בראשית. הן מיתמרות מעל העצים הכבירים, דוממות ואימתניות. המאמינים מספרים שהאלים, בזמנים בהם עוד הילכו בינינו, נהגו לטפס לקצה ולצפות על הבריאה. מאז ומעולם נהגו להשתעשע בבני התמותה קצרי הימים שמנווטים בה, והנוף מהפסגה אידיאלי.

אל תתנו למחזה המרהיב להרגיע אתכם. סכסוך אלים בוער ביערות האלו, שאיפות לשליטה ונקמה מנווטים את הסירה המתהפכת שהיא קעאת’יס. זו הייתה העיר האחרונה להשתחרר מאחיזת המסדר, והמאבק לעצמאות היה ארוך ומדמם. גם לאחר שהעיר הכריזה על עצמאותה האצולה המשיכה לשלוט. חיצוניים שהמסדר הציב מטעמו, ובגדו בו בהזדמנות הראשונה לכוח משלהם. אך האיבה של הילידים לזרים שלקחו את חירותם לא פסקה, והניצחון רק הכין את הקרקע למהפכה אמיתית. איבה אשר בית אלפאסי המעיט בערכה. סחר העבדים לא פסק, והתסכול של העם המדוכא רק הלך והתלהט. ברגע שמנהיגי הילידים הבינו שהשלטון לא נפל, רק החליף ידיים - הם החליטו לשבור אותן.

המלחמה הפנימית פרצה, והעיר שקעה בתוהו. גלים של עבדים נמלטים שטפו את הרחובות, נפשם שיכורה מחופש ועיניהם מחפשות נקמה. אל מול ילידי הארץ הלהוטים ניצבה הפלדה הקרה של האצולה. בית אלפאסי איבד חיילים ועבדים רבים באותו יום, אך החזיר את השליטה בעיר. רבים מאלו ששרדו את הטבח הפנו את גבם לקעאת’יס, בחיפוש אחר חיים חדשים. אלו אשר נותרו ביערות נשבעו להמשיך להיאבק, עד שעמם יצא לחופשי, עד שיחזרו לשלוט בארצם. מאזן הכוחות הנוכחי אינו מכריע וגבולותיו של שדה הקרב משתנים לעיתים תכופות. במילים פשוטות - לאף אחד אין מושג איך זה יסתיים, או מתי. אם אתם לא מעוניינים להיכוות, עדיף להתרחק.

העיר עצמה נכבשה מספר פעמים, אך כעת האצולה שולטת בה. הרוסה למחצה, התנועה דלילה ברחובות. מלבד חיילים ועבדים, מעטים האנשים שיוצאים מבתיהם. ג’ארד אלפאסי, השליט הנוכחי, חידש את הקשר עם המסדר כדי לממן כוח צבאי. יש האומרים שבית אלפאסי משתוקק לכוח מוחלט, אבל הברית המחודשת מגבילה את סמכותם. מולם ניצבים המורדים, ילידי הארץ שחזרו - בלית ברירה - אל היערות והחורבות של אבותיהם. הם תוקפים בעיקשות את קעאת’יס, כובשים לעיתים חלקים של העיר וחוסמים את דרכי הסחר. התומכים בהם עושים זאת בזהירות, קל להיקלע עמוק מדי למלחמה הזו. בני הברית העיקריים שלהם, כך אומרים, הם דווקא בני הסאייט.

סחר העבדים עצר וספק אם יחזור לקדמותו, והכלכלה המודרנית כבר לא זקוקה לו באותה המידה. אך האקלים והצמחייה של קעאת’יס מספקים דלק וחומר גלם איכותי בהם קשה להתחרות. אפילו המורדים לא מצליחים לעצור את הכריתה, למרות שהם בהחלט מנסים. פרט נוסף שלאחרונה מעלה את העניין בקעאת’יס הוא המיקום שלה. מספר חברות, במימון ביילור, מנסות לפלס דרך ביערות העד ולהציב מסילות רכבת שיקשרו את מושבות הדרום לצפון היבשת. הערים הגדולות צמאות למשאבים שהדרום יכול לספק. כרגע המסלול היחיד הוא דרך הים, נתיב סחר חדש הוא השקעה חיונית. ניסיונות הסלילה נתקלו בפיגועים רבים מצד המורדים, אבל קל להסתגל במהירות אם יש לך כיסים עמוקים. אף מלחמה לא תעצור את הקדמה.

יש שיאמרו, המרד הוא עוד מלחמה, עוד מאבק על כוח. זה נכון, אך הוא גם הרבה מעבר. מלחמת האזרחים מייצגת את מאבק המעמדות הבלתי נמנע, את טבעו של אדם שאין לו מה להפסיד. המלחמה היא תוצאה של יצר פראי, תאווה לחירות ונקמה, יצר שכמעט הושמד אך כעת מתפרץ במלוא הדרו. ניצוץ החיים של ילידי הארץ לא כבה למרות הכל. עוצמתו דעכה, אך הוא נותר, שרד די זמן כדי להצית את רגש העצמאות ואת חיבור הילידים לארצם. להבותיו עלולות להמיט אסון על קעאת’יס, אך כעת מאוחר מדי לעצור אותן. גם אם אש המלחמה תכלה הכל, תבעיר את העצים והרחובות, תשרוף את האנשים והעבדות והעבר, הפירמידות של קעאת’יס ישארו. רק הן, שליוו אותה משחר הימים, יוכלו לראות את הפלא. איך מהאפר, כמו עוף החול, הארץ תקום מחדש.