מושבות הדרום #

השממה אינסופית. מכל כיוון, קרקע סלעית ומאובקת, חסרת חיים, רחוק ככל שניתן לראות. רק האופק נותן הפוגה מהמחזה שכוח האל, ומעליו, השמש בוערת ללא רחמים. קרניה השורפות מלהיטות את הארץ, האור המייסר חודר את העננים, חודר בגדים ועור, מחליא את הגוף. בלילה, החום הבלתי נסבל מתחלף בקור מקפיא, מהסוג שנושך בבשר וחודר לעצמות. רוחות עזות מנשבות מהים המזרחי, מביאות איתן סופות חול וברד שמשספות את העור. הן מפיקות ברקים ללא הרף, אשר מנפצים את הקרקע וצובעים בפעימות כחולות את האובך והעלטה. עם עלות השחר, רסיסי הקרח שנותרו ניתכים במהרה על ידי השמש הטרייה, והמים מחלחלים אל בטן האדמה. יחד איתם, כל תקווה לחיים במקום הצחיח הזה יורדת לתהום.

המיתוסים העתיקים מספרים על עֲנוּש, אל של קנאה וחמדנות, שאהבתו ליופי ויצירה הפכה למכאובו הגדול ביותר. ענוש בורך בעיניים חדות ותשומת לב יוצאת דופן, וטעמו באומנות ואסתטיקה היה מהמשובחים ביותר שהארץ ידעה. אך ידיו היו מגושמות, והוא עצמו לא יכל להוסיף יצירות משלו לבריאה. בהערצה מהולה בצער, ענוש צפה באמנים ובבעלי המלאכה. במשך שנים הוא הביט בפסלי השיש והתכשיטים, בעבודות המתכת, ביצירות הזכוכית וציורי הפסיפס הצבעוניים. הכמיהה שלו הפכה לתסכול, ואז למרירות, ואז לנקמה. ענוש ידע שמשהו נגנב ממנו, זכות שצריכה הייתה להיות שלו. אם הוא לא יכול ליצור, אף אחד לא יוכל. בין לילה, האל הקנאי גנב מכל מכרה, מאגר ובית מלאכה את חומרי הגלם. סלעים משובחים, מתכות יקרות, אבני חן וגבישי מינרלים, עיניו החמדניות לא פסחו על דבר. סוחב על גבו את עושרה של הארץ, הוא חצה את יערות קעאת׳יס והמשיך דרומה. רחוק ככל שרגליו העזו לצעוד, הוא הגיע לשממה הבתולית. שם, בחזית הדרומית, הוא טמן את האוצר הגנוב בבטן האדמה, ויחד איתו את תשוקתו ליופי. ענוש קילל את המקום, הופך אותו עוין לכל נפש חיה, כך שאיש לא יוכל להשיג את פירות האדמה.

זו הייתה התוכנית, בכל אופן. מתברר שגם הקללה של אל עתיק לא טובה מספיק כדי לעצור טיפוסים מסוימים. מה היא רוח פרא לעומת רוח חלוצית? מה היא השמש המייסרת לעומת תאוות בצע? ובמיוחד, מה הם איתני הטבע אל מול הטכנולוגיה של ימינו?

מושבות הדרום הן התחלה חדשה עבור אנשים רבים, הבטחה לחיים אחרים. לא שאלו חיים קלים. רק ניסיון ההישרדות במדבריות האלו הוא נועז בפני עצמו, והתאפשר על ידי התפתחויות טכנולוגיות של העשורים האחרונים. יחד עם תגליות על המשאבים הרבים שהדרום מכיל, כוחות שונים ניסו לבסס את נוכחותם במקום. מחומרים כמו קוורץ, שיש וגרניט, לעפרות מתכת כמו ברזל וטיטאניום ואף אבנים יקרות, עושרה האדיר של הקרקע הוא ניגוד מוחלט לפני השטח השוממים. אך בטן האדמה לא טומנת בחובה רק הבטחה לעושר, אלא גם לחיים. המעמקים מספקים הגנה מפני תנאי השטח הפראיים, בין אם מהסופות שמרטשות אנשים ומבנים כאחד או כמחסה מקרינת השמש הקטלנית.

רוב המושבות הן ניסיון חלוצי לקיים חברה מסוג חדש. אלטרנטיבה לערים ומעמדות, התרחקות מהציניות ותאוות הכוח שדבקו באדם המודרני. חברה שתשאף ליושרה והקרבה, אך מתוך בחירה, לא בלית ברירה שנכפית בעריצות. דווקא התנאים הקשים של המקום הם הגורם המוביל באימוץ ערכי המייסדים. החזית הדרומית ידועה באכזריותה, והחיים בשממה הקשיחו את ליבם וחידדו את תושייתם של המתיישבים, יוצרים תרבות של מוסר עבודה, אמינות וקהילה מלוכדת.

אך חלוצים נועזים עם חלומות זוהרים הם לא סוג האנשים היחיד שמאכלס את המושבות. יש טיפוסים שהריגוש והמרדף אחר מוניטין מושכים אותם, שני מניעים שהולכים יד ביד עם אילוף הארץ הקשה. מאמץ ההתיישבות הוא גם מבחן, אתגר עבור כל היבטיו של האדם - כוחו, נפשו, שכלו וכליו. ההיענות לאתגר הזה היא תכלית קיומם של המתיישבים. בצעירים מכל רחבי היבשת ניצת הרצון לחבור אליהם, להוכיח את עצמם דרך המאבק המתמשך.

עם כל הרצון הטוב, הגורם שבאמת מאפשר את ההתיישבות הוא אחד פשוט - כסף. היקף משאביה של החזית הדרומית, רק על פי הערכות נוכחיות, גורם לכל מכרה ותיק להחוויר. המושבות הפכו לשחקן כלכלי שאין להתעלם ממנו. עם הקצב בו הערים מתרחבות, אספקת חומרי הגלם שהן מייצאות תהפוך בקרוב לחיונית. עם פוטנציאל שכזה מגיעה תשומת לב רבה.

בית טיין הוא אחד מהמשקיעים המרכזיים בחזית. הוא מממן פעילויות כמו הצבת מסילות ובניית מגורים תת-קרקעיים עבור מושבות מרכזיות. הבית גם מספק חיות משא ועבדים עבור המושבות, שמח להעניק סחורה שקל להחליף בתמורה למחירים נמוכים עבור חומרי הגלם.

אונרעם, מכון הנדסי ממעוז ירח המתמחה בפתרונות אנרגיה, מניע התקנה נרחבת של אסדות ברקים. אלו מפעלים שמשתמשים באנרגיה החשמלית שהסופות מספקות כדי להפיק מימן מאלקטרוליזה של מי תהום. הגז חיוני עבור מכונות הכריה וחממות המזון של המושבות, וייבוא שלו מבחוץ, במיוחד בתנאים שהארץ ידועה בהם, הוא עול אדיר.

ז’אקיל קלרנס, איש עסקים ממשפחת קלרנס האמידה, מנהל קמפיין אגרסיבי של רכישת מכרות בניסיון להפוך למונופול. הוא כבר הצליח להשחית שניים או שלושה מנהיגי קהילות, מוכיח שלא כל הנוצץ זהב, אך כל הזהב בהחלט נוצץ.

אם לא די בתנאי המחיה הקשים, הסכנה הנשקפת למתיישבים לא מסתכמת בטבע עוין. המושבות עוד צעירות, מערכת חוק מקיפה או שלטון מרכזי הם שאיפות רחוקות. כנופיות שודדים הפושטות על עיירות נידחות הן מחזה שכיח מדי, במיוחד בחודשים בהם מזג האוויר נעשה פחות קטלני. בולטים כנגד האופק השטוח ורכובים על רמכים משודרגים או אוטומובילים מותאמים לשטח, כנופיות השממה הן מחזה מרתיע. אך הן לא משקפות סכנה קיומית למושבות המרכזיות. מלוכדת ככל שתהיה, כל קהילה תתקשה לשמור על העשתונות עם מחסור במזון ומים. תוסיפו לזה צפיפות מחרידה ואת הסכנה התמידית של היקברות בחיים בגלל קריסת המבנה, ואולי לרגע תבינו את קור הרוח הפלאי של אנשי הדרום. לעיתים רחוקות, מושבה שהוקמה רחוק מדי מדרדרת להרס עצמי, כאשר המשאבים אוזלים והקהילה מתפרקת לקבוצות הנלחמות על הישרדותן. האיום הגדול ביותר הוא כאשר מושבה מתחילה לפזול אל המשאבים של שכנותיה, ומלחמה לפתע נראית כמו אפשרות מושכת.

יש האומרים, הישרדות החזית תלויה בהתנגדות האנשים לקללתו של ענוש. לחישותיו של האל הקנאי מסיטות את ליבם של החלוצים לרעיונות הרסניים. הם יכולים להיכנע אליו, ליצר החמדנות האנוכי, ולקרב את הקץ. אך הם מוכיחים אחרת מדי יום. החלוצים המבריקים האלו, הנועזים עד כדי טיפשות, הם הפכו את החזית לביתם. הם מתנגדים לטבע עצמו, יורקים בפניו של הסבל והמוות. כמו פרח מדבר, המושבות מעיזות לפרוח בלב השממה.

זרעי עלילה #

פה קבור הכלא #

אולברג היא עיירת כרייה שמסתמכת על ייצוא גופרית, אחת מקרב רבות אחרות במושבות הדרום. השם של המקום הנידח החל להופיע בכותרות העיתונים לפני שבוע, כשהמכוש של אחד הכורים לא נתקל במינרל הצהוב, אלא באבן שיש מסותתת. חפירות ארכיאולוגיות מצאו את הלא יאמן - מקדש, קבור עמוק מתחת לקרקע, ובמרכזו סרקופג נעול. לכאורה, קבר או כלא לאחד מהאלים העתיקים, הוכחה חותכת לקיומם.

אך האמת שונה בתכלית. המקדש כולו הוא זיוף משובח, מבנה שכנסיית הרוח בנתה בסודיות מתחת לפני האדמה. הוא נועד להיות מוקד עלייה לרגל, פיתיון שימשוך כופרים וחברי כת מכל קצוות הארץ. החוטאים שיפלו במלכודת יזכו באפשרות למחילה ולהצטרף לאור האמונה, או לשלם בעבודת כפיים. עבדות, במילים אחרות, ופגיעה קטלנית בכתות. אך הפרסום משך יותר עיניים מהרצוי, ואפילו מורגנה הילכאי שמה פעמיה אל הדרום. האצילה היא ארכיאולוגית מובילה בענייני העתיקים, וידועה בחיכוכים עם אנשי הרוח. אם תיחשף המזימה, מדובר באסון פוליטי עבור הכנסייה.

הדמויות - בין אם הן מאמינות של הדת הישנה, החדשה, רק עברו באזור, או מתכננות להשיג את אוצרות האל הכלוא - ירגישו את הזעזוע המתקרב.