דסאטור #

קחו מבט זריז בעיר, סרקו אותה. מה אתם רואים? רחובות מצוחצחים, אנדרטאות מרהיבות, אנשים עובדים במרץ. מראה שכל אחד היה רוצה לעצמו. אך מראית עין יכולה להטעות, ואלו שמושכים בחוטים כאן הפכו זאת לאומנות. קחו מבט ארוך יותר הפעם, הסתכלו באמת.

פועלי הבניין, עובדי המפעל, הם בהחלט נמרצים. מתי בפעם האחרונה הם לקחו הפסקה? שימו לב להולכי הרגל. כמה הם ממהרים, איך ראשם תמיד מורכן, מנסים להימנע מתשומת לב. הקשיבו לעיר עצמה, לנשימתה החרישית, כמה היא נזהרת. איפה הילדים שמשחקים בפינות רחוב, השווקים אפופי הצעקות? והבניינים היפייפיים, ענקים דוממים שחונקים את העיר, מחכים לדיירים שלא ישובו. כמו האזרחים, כמו הארץ עצמה, הם דועכים בצייתנות.

אם דסאטור הייתה ספר, הכריכה הייתה מרהיבה. אך הדפים הללו רקובים מאוד.

דסאטור היא הגולם שקם על יוצרו, היא האדם שהפיל את המערכת כדי ליצור אחת טובה יותר. כמעט מסחרר לחשוב כמה מהר קמה מפלגת האחווה, איך הפכה את תפיסת המעמדות - רעיון שהמסדר טיפח מאז ומעולם - למושא לתיעוב, מטרה להפיל. ההמונים שולהבו נגד אדוניהם, ופתחו במהפכה שהדהדה בכל היבשת, סודקת את אחיזתו הנצחית של המסדר. במרחץ דמים, אנשי דסאטור גדעו את מגף הברזל שרמס אותם במשך שנים. הם עשו זאת בלהט, באמונה עיוורת באוטופיה שהובטחה להם, או לכל הפחות, בשאיפה לחיים אחרים. להישלט על ידי אנשים מקרבם, עצמאיים מהעולם החיצון. הם חלמו להקים מדינה בה כל האנשים שווים, בה התשוקה למולדת בוערת בקרבו של כל אדם. אחת אשר ראוי למות למענה. הם למדו בדרך הקשה כמה מסוכנות משאלות שמתגשמות.

לשלטון החדש אין שם ואין פנים, הרי שאף אדם לא נשלט, כולם כאן מרצון. הקרוב ביותר לכך הוא נציג העם, אלוף שעמד בראש האנשים מאז ההשתחררות וימשיך לעד בחובתו. קולו הוא קול האזרחים, רצונו הוא רצונם. היחס לנציג הוא כאל ישות, חלק בלתי נפרד מהחיים בדסאטור - נצחי, אוניברסלי ומובן מאליו, חוק טבע בדמות אנוש. הנציג מזוהה על ידי מסיכת שנהב חסרת הבעה, סמל של העיר המתנוסס בכל מקום, אין פינה שהפנים הקרות מפספסות. הוא איננו מוריד אותה לעולם, ממחיש את השבועה להקריב את זהותו כדי לגלם את דסאטור. באופן זה, לא ניתן לדעת מתי התפקיד עובר מאדם אחד לאחר, ואלמותיות הנציג מתממשת.

דסאטור היא מקום קשה. המולדת מצפה מאנשיה לספק את מירב המאמצים, בין אם כדי למסור את גופם לעבודה בשדות התבואה או את נפשם בשדות הקרב. והמולדת לא מקבלת תשובה שלילית. לא שתשמעו פקודות ברחובות האלו, הרי כולם כאן חלק מאותה אחווה, שווים זה לזה. כל הוראה שכזו היא הסבר של הצורך הקיים, הרצון של העם. בוודאי, אף אחד לא רוצה לערער על רצון העם. הרי שאם אתה לא עונה על צורך של המדינה, למדינה אין צורך בך.

דסאטור היא מקום פרנואידי. כל תזוזה וכל מילה נבחנות בקפידה. כל היסוס להסכים עם הנציג, כל אנחה או תלונה, כל סימן לעייפות. אין דבר שמורשה לנפץ את התמונה האוטופית ולחשוף את המציאות, כל רסיס אמת ניצוד ומחוסל בזמן. בין אם מדובר בגזרי עיתון מבחוץ או בחייל ששב לביתו, אם יש בהם רמז לאי הסכמה עם פרופגנדת הכרוז, הליך הטיפול זהה. האחראים לטיפוח חזותה של דאסטור הם רעולי הפנים, עושי דברו של הנציג אשר עוטים על פניהם מסיכות בד לבנות בהזדהות איתו. הם מוודאים לשמור על הסדר ברחובות, ומקפידים להזכיר מה קורה למי שפועל נגד האחווה.

דסאטור היא מקום של שחור ולבן. ממוקמת למרגלות הרי הגחלת, הבניינים הצחורים בולטים נגד הרקע האפל. ספינות מלחמה שחורות אל מול חופים לבנים, פנים חיוורות ומדים כהים. אך עקרון זה תקף גם מעבר לנוף. הגבול בין יוזמה שיש לשבח ליצירתיות שיש לרסן הוא דק, ולא פעם הוחלפה תמונתו של עובד מצטיין התלויה על הקיר, בגופתו התלויה בכיכר העיר. היחס אל אנשי דסאטור אשר חיים בעולם החיצון הוא כאל שגרירים נערצים או בוגדים נאלחים, ללא הרבה מרווח תמרון בין השניים. תשומת לב היא דבר מסוכן, לא בכדי הממשל מסתיר את פניו.

בעוד שמילתו של הנציג גורסת כי למדינה אין צורך בשאר הערים ועזיבה היא לא דבר של מה בכך, דסאטור איננה עוינת לחיצוניים. להפך, היא מעודדת את תושביה לנהוג בחברותיות כלפי זרים, להראות את ההצלחה של ארצם. כל עוד אותם זרים אינם מביילור, כמובן. שתי הערים חולקות סכסוך מדמם ומתיש, מלחמה איטית שלהבותיה לא דעכו לחלוטין. הוא פרץ בגלל הצורך של דסאטור להתרחב מערבה, להשיג גישה לאדמות הפוריות של ביילור. הכותרות בעיתונים מציגות ניצחון מוחץ של צבא השנהב, אחד שמבטיח את השגשוג המתקרב. אך האמת היא שדסאטור נדחקת לפינה, בין הים להרים לצבא הביילורי המתקרב. סובלת מרעב ואבדות כבדות, ועם אוכלוסיה העובדת בפרך מדי יום, נדמה שהעיר תמיד על סף התמוטטות. זו אמת עגומה מספיק כדי להעיר את בעלי התעוזה.

בסודיות העולה על זו של רעולי הפנים, ובזהירות רבה אף יותר, המחתרת פועלת לשינוי המצב. חבריה מונים את הצעירים שנולדו לדלות המפוארת והעמל המייסר של דסאטור הנוכחית, אך כוחה קיים גם מעבר לגבול. בניה ובנותיה של “עריקים”, אלו אשר ניצלו את ההשתחררות כדי להימלט מהעיר, הם חלק משמעותי מהתנועה החשאית.

המחתרת פועלת נגד עריצות הנציג במספר חזיתות. היא מבריחה תושבים אל מעבר לגבול, מוציאה לפועל התנקשויות בבכירי ממשל ומפיצה בסודיות עדכונים מהחזית. בשל גודלה הקטן וטבעה המבוזר - שתי התכונות שתרמו להישרדותה עד כה - המחתרת לא מסוגלת להפוך להתגדות חמושה. לשם כך היא סומכת, אולי בתמימות מסוימת, על כוחות ביילור. סיפוק מודיעין לאויב המיוחל היא אחת ממשימותיה העיקריות.

בין עריצות המסדר לזו של האחווה, קשה לראות עתיד בהיר לדסאטור. האם יום יגיע בו אנשיה ידעו חופש? זו שאלה עליה רק הזמן יוכל לענות.