פילוסופיית הראי השקוף #

אלו שיצללו למעמקי הנפש, או ינדדו הרחק אל קצוות ההיסטוריה והתרבות, יגלו את אותה המהות. התודעה והמציאות הם שני הצדדים של אותו מטבע, החלקים של שלם אחד. למעשה, אין זו תגלית, אלא הבנה של אמת המושרשת בכל פעולה, כל סיפור ומנהג. תודעה יוצרת מציאות, שמעצבת בתורה את תודעת האדם, והמעגל ממשיך כתמיד. זהו גרעין התפיסה של הפילוסופיה הזרה, אוסף הרעיונות וההשקפות של הסאייט. “הראי השקוף” היא מטאפורה עליה חשבו יושבי ת’רא בניסיון לתאר אותה. בעזרת מראה שקופה, כמו זכוכית חלון או זרם נחל צלול, המתבונן מסוגל לראות את עצמו ואת העולם כיחידה אחת, מתגלמים אחד בשני ובלתי נפרדים. כמו הד של מצלול הרמוני, יצירה שמכילה את עצמה.

הקשר בין העולם למחשבה הוא אחד ממשי, לא שעשוע של מלומדים. רעיונות, הרי, הם נצחיים יותר מהאבן וחזקים יותר מהרעם, אך ורק אם הם משקפים את המציאות. כל דברי הסרק נמוגים לבסוף אל מול מבחן החיים. רק המטרות הנצחיות, אלו בעלות קשר לטבעו של האדם, חוזרות ונשנות במשלים ובהיסטוריה. אותן מטרות ומניעים הם הארכיטיפים, זרמי העד שמניעים אותנו ומתגלמים מחדש בכל עת וישות. אחוות אחים, לדוגמה, מתגלמת בפועלי בניין ויחידות חיילים, בכל תקופה ומקום. המרדף אחר ידע מאפיין גם את האקדמיות של ימינו וגם את ילדי הכפר הסקרנים. זרמי העד רבים הם, מופשטים ומסתוריים, אך אין ספק באשר לקיומם. כל אחד, לפחות בלבו, מכיר את אהבת המולדת, הרצון לכוח וחמלת האם. העבר עשיר בדוגמאות להם והעתיד מעוצב על ידם.

לא מעט אנשים מחפשים את הזרמים שמניעים אותם. חלקם מוצאים, או מתיימרים לכך, בדמות גורל או יעוד. זהו תהליך של גילוי, לעיתים אף קבלה, של הארכיטיפים המתבטאים באדם. בין אם באיזון בין רצון לצורך או במאבק בין השכל לנפש, האדם והחברה מונעים על ידי גורמים, המתעצבים מחדש על ידי האנשים. הסיפור הארכיטיפי הוא אחד מחזורי, פניו ורבדיו נולדים מחדש מדי יום. פילוסופיית הראי השקוף לא מבקרת את העלילה, או מחליטה על הסיום. העוקבים שלה קוראים את הסיפור הנצחי, מסוגלים להתבונן בו כמכלול. יתכן שכדאי גם לנו להקשיב. אחרי הכל, אנו הדמויות.